ביקורת: 'הטרגדיה של מקבת' מציגה אגדות הוליוודיות בצורה משובחת

איזה סרט לראות?
 

עם הטרגדיה של מקבת שעתיד לצאת ביום שישי ב-Apple TV Plus, שירות הסטרימינג החלקלק הזה הגיע לבגרות. יש יראת כבוד שלא מדוברת שחומקת לשיחות כשאנשים מזכירים את שייקספיר, שלא סובל משוטים ולא מותיר מקום להפרכה. עם העיבוד האחרון של יצירת המופת, צוות Apple TV Plus עבר מלהוציא תוכן עטור פרסים כמו טד לאסו ליישר קו עם המלוכה ההוליוודית. זה מהלך שיכול לראות אותם שולטים בערב האוסקר כשדנזל וושינגטון, פרנסס מקדורמנד וכמה שחקני תמיכה מוכשרים להפליא עושים גלים בטייק הזה על הטרגדיה הקלאסית.



למי שלא מכיר, מקבת מספרת סיפור על בוגדנות שמסריחת נקמה מגעילה ביותר. רצוף בטירוף וספוג בעל-טבעי, זהו מחזה מונומנטלי העוסק בנטייה המתונה של בעלי הכוח. וושינגטון מפיחה חיים בתפקיד הראשי, כמחצית מזוגיות עוצמתית שתופסת את העין לכל אורכו. מקדורמנד משלים אותו בתור ליידי מקבת', גם מעודדת וגם מעירה לבעל של אג'נדות בלתי מוגדרות.



שאפתנות, זכאות ופוליטיקה מזיקה ממלאים גם תפקיד כשמזימות רצחניות פורחות להתנקשות עקובת מדם. גרסה זו, המותאמת למסך על ידי הבמאי ג'ואל כהן, שמה את התחבולות בראש ובמרכז, בעוד שהשפה עושה את העבודה הכבדה במקומות אחרים. כל שאר השחקנים, חלקם קטנים ככל שיהיו, מביאים את משחק ה-A שלהם, אולי מבינים את האיכות של הסובבים אותם. בינתיים, טבח ברברי, רצח תינוקות ושיגעון כולם מטופלים בתוך המרקם של האגדה המדממת הזו.



מונוליטים מונוכרומטיים ואדמות מור שוממות מגדירים את העדכון הזה מקבת , בעוד צנע אדריכלי ותאורה חדה כתער מאפשרים לקהל לא זמן לסטות. מעבר להשפעות של אורסון וולס, ברורות בעיצוב ההפקה ללא דופי של סטפן דצ'אנט, יש מה לומר על הצילום של ברונו דלבונל. מציצני, פולשני ועם זאת ממוסגר בעדינות, אין בסרט הזה שום דבר שמרגיש מלבד מלוטש.

מיזוג הבמה והמסך בצורה מושלמת, מקבת מתהוללת באופי השטחי של העשייה התיאטרלית שלה. סצינות דוהות לשחור; במות הסאונד ניכרות, ובכל זאת, בהזדמנות זו יש הכל. השפה הלירית של עידן שאבד מזמן נשארת מספיק זמן כדי שהקהל יקשיב. הקצב והאינטונציה מחזיקים את המפתח לפריחה המילולית הזו, ולעולם לא מרפים מספיק זמן כדי שהצופים יכבו.



בין אם הקהל מאמין ששייקספיר היה גאון יחיד או מייחס לתיאוריה של סופרים רבים שיצרו את היצירות שנזקפו לזכותו, אין להכחיש את הכישרון בכתיבה. מקבת נשאר מחזה עוצמתי הכולל דיאלוג שמרגיש נועז אפילו בסטנדרטים עכשוויים. נושאים של שחיתות בשילוב עם חולשה אנושית נוגעים לאמיתות האוניברסליות הקשורות לאנשים שנושאים זכויות יתר. בחיפוש אחר הבנת עמוד התווך השייקספירי הזה, וושינגטון אינה שונה.



התקופה שלו בברודווי מתועדת בצורה מובנת ולכן הוא מביא לידי ביטוי את החוויה משני המדיומים. המודעות שלו לאופי והבנת המלאכה מביאה למקבת' תכונה עייפה מהעולם, שמוסיפה שבריריות ולא כוח. בין אם מונע על ידי סליחות מדומיינות או מובל על ידי לחצים זוגיים, יש מורכבות שהוא מביא שמעלים הכל. באופן דומה, פרנסס מקדורמנד מוכיחה שוב מדוע היא נותרה כוח אדיר כל כך על המסך.

מואשמת בהתאמת הדומיננטיות של וושינגטון במלוא עוצמתה, היא עומדת אצבעות רגל מולו ומציעה רוך ונחמה לצד ירידה באותה מידה. מערכת היחסים שלהם היא משחק כוח שמתקיים בפנים ובחוץ, תומך ומזיק לפי תור. עם זאת, עבור אנשים מסוימים הדוגמה הזו של שעתיים של משחקי מילים שייקספירי עשויה להיות יותר מדי מאמץ, ולא משאירה מקום למי שפחות מאהבה אמיתית ליצירה. כשהמילים טוזות את הקסם הלירי שלהן ודמויות מעלות באוויר שיחות בודדות, מתברר מדוע קון עושה את הסרט הזה.



פרנסס מקדורמנד בסרט 'הטרגדיה של מקבת'

פרנסס מקדורמנד ודנזל וושינגטון בסרט 'הטרגדיה של מקבת'

דנזל וושינגטון בסרט 'הטרגדיה של מקבת'

מקבת אין שום קשר להרוויח כסף, אלא לכל מה שקשור ליצירת אמנות. במקרה הזה, זה מתורגם למשהו מהותי, שם ללמד, להאיר ולהתלהב כשאפשר. זה חוזר לתקופה שבה השפה הייתה האפקט החזותי, במקום רק לספק את הגשר בין יצירות קבועות. שייקספיר מחזיק מעמד בדיוק מסיבה זו, כי מקבת נוצר בתקופה שבה הסיפור והדמות היו המלך. הזמן היה המהות; ההמונים לא היו סלחניים ולכן מחזאים השתמשו בכל נשק בארסנל שלהם כדי ליצור משהו בלתי נשכח.

זה מה ש הטרגדיה של מקבת ממחיש, חוגג ומדגיש בטוש שחור עבה. זהו משחק במיטבו, שנועד לתקשר ולהאיר קהל בחיפוש אחר תשובות. או באמצעות מיומנות חזותית ומילולית, או פיזיות מקפיאה דם ואנדרוגניה נשמעת, למחזה הזה יש עדיין הרבה מה ללמד אנשים על כוחו של הקולנוע.

הטרגדיה של מקבת
הצטיינות

העיבוד המופתי הזה של ג'ואל קון מציג ביצועים ללא רבב, בראשות דנזל וושינגטון בצורת שלפוחית.

רשום פופולרי